״אר״י דסכנין בשם ר׳ לוי מלמד שהראהו הקב״ה למשה דור דור
ושופטיו, דור דור ומלכיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור
ומשניו, דור דור ושוטריו, דור דור ופרנסיו, דור דור וחומסיו, דור דור
וגזלניו דור דור ונביאיו״. (ויקרא רבה, אמור)

מלאך המות מה לי הכא, מה לי התם, הוא משופע לא רק באלפי עיניים, אלא גם באלפי שליחים, המסייעים בידו להפק את זממו. מתוך ערמתו השטנית, בוחר הוא כמבצעי דברו היעילים ביותר, אנשים שתפקידם הוא דוקא להציל, לגונן ולנצור על החיים והם, הופכים בידו לשמש כלי השמדה בעקיפין. סאלי מאיר שעמד בראש ההסתדרות הציונית ועד הקהילות והגיוינט בשוייץ, נושא באחריות מוסרית, ביחד עם חבריו לצמרת הציונית בעד השמדתם של עשרות רבבות יהודים, שניתן להצילם באמצעים אשר עמדו לרשותו בשפע. הוא האיש, שסיכל תכניות הצלה כבירות, שהוכיחו את יעילותן כל אימת שנבחנו. לא היתה זו קשיחות לב ואכזריות גרידא, שהדריכו את סאלי מאיר במחדליו. מה שעשה או יותר נכון, מה שנמנע מלעשות, היה פרי שיטה, שבה דגלו כל ראשי הציונות בתקופת השואה.

דהיינו, א. הגולה במזרח אירופה נדונה בין כה וכה לאבדון. ב. דם מליוני הנרצחים ישמש שמן לגלגלי המדינה היהודית העתידה לקום עם תום המלחמה והוא תרומתנו למאמץ המלחמתי של בנות הברית וממילא גם הקלף בו נוכל לנופף בועידת השלום, בתביעתנו למדינה עצמאית. ג. בהתאם לכך, כל אימת שמתנגשים האינטרסים של בנות הברית עם המאמצים להצלת המוני היהודים, יש להכריע למען עניינם של בנות הברית. ד. גם במקרים שסתירה כזאת איננה קיימת, יש להזרים את הכספים, העומדים לרשות היהדות העולמית, לאפיקי הבית הלאומי בארץ ישראל ובכספים העודפים להצלה, יש להשתמש להעלאת קבוצות חלוצים ועסקנים ציונים מהגיטאות לארץ ישראל בלבד, או לתמיכה בקבוצות מחתרתיות, המסייעות למאמץ מלחמתי ולטפוח רגש הכבוד הלאומי. רק לאור (או יותר נכון: לחשכת) הנחיות יסוד אלו, נוכל למצוא הסבר הגיוני לצורה בה טיפל סאלי מאיר ומרעיו בשוויץ בעניני ההצלה. עלינו אם זאת לדעת, כי שוויץ היתה המדינה הניטראלית היחידה באירופה הקרובה אל החלל, בה התגורר צבור יהודי מאורגן כדבעי ובה שכנו נציגויות כל המוסדות והתנועות של יהדות העולם. שוויץ רחשה מרגלים ושמשה מקום מפגש נוח עם סוכני האויב הנאצי, שהיו מצוידים ביפוי כח לשאת ולתת על גורל שארית הפליטה. גם הצלב האדום תקע את מרכזו העולמי בשוויץ. לא תהיה כל הגזמה אם נקבע, כי סאלי מאיר בתוקף סמכויותיו ומקום מגוריו, נצב בחזית הקדמית והאידיאלית לתכנון פעולות ההצלה וביצוען. אלא להוותם של אחינו המעונים, נצל את מעמדו זה להיות להם לרועץ.

רבות דובר ועוד ידובר בסדרת מאמרים זו על שגב פעליו של הגה״צ רי מיכאל דב ויסמנדל זצ״ל. במעופו, העזתו פקחותו והתמסרותו הכשיר את הקרקע למלט מלוע חיות הטרף הנאציות למעלה ממליון יהודים. סאלי מאיר היה בעל דבביה, הסטרא אחרא שלו, שמוטטה באדישות וקור – רוח, ללא רחם, את כל תכניותיו המחושבות להפליא של הגרמ״ד ויסמנדל, ואל תתמה, שתתאה גבר ויד המרושע היתה על העליונה כי היה זה מאבק בין שני כוחות בלתי שווים. מחד גיסא, רב מבודד, מחוסר אמצעים בשטח הכבוש הנאצי, שרק לבו ומוחו הטהור לרשותו, ומאידך גיסא, מנהל מוסדות אדירים, החולש על אפשרויות בלתי מוגבלות כמעט מבחינה תקציבית וחופש התנועה וההכרעה. מאת ה' היתה זאת, ומידת הדין שהיתה מתוחה על יהדות אירופה בתקופת השואה, גלגלה את החובה על ידי סאלי מאיר החייב.

כבר כשנת תשא ניתן היה להציל. הצבור היהודי יודע פחות או יותר על המשא ומתן שהתנהל בשנות תש״ג – תש״ד על הצלת יהדות הונגריה תמורת תשלומים בכסף או בסחורות. המו״מ הזה נכנס למבוי סתום והסתכם בהשמדת יהדות הונגריה, כאשר הנהגת הישוב הציונית הכשילה במכוון את שליחותו של יואל ברנד. אולם רק מתי מספר יודעים כי כבר בשלהי שנת תש״א, כאשר תכננו הנאצים לראשונה לגרש את יהדות סלובקיה להשמדה בפולין, היה זה הגרמ״ד ויסמנדל שגשש אצל ויסליציני והוכברג נציגי הנאצים בפרסבורג שמא ניתן להמתיק את גזירת הכליון בשלמונים. תשובתם של נציגי הנאצים אחרי התיעצות עם הממונים עליהם, היתה חיובית. הם מוכנים להעביר את היהודים לארצות מעבר לים (פרט לארץ ישראל, שכן הובטח למופתי מפי היטלר) ועל יהדות העולם לממן את כופר הנפש וההעברה.

הידיעה הזאת נשלחה מיד על ידי שליח מיוחד לנציגי הסוכנות היהודית והגיוינט ותשובתם השלילית היתה, כי לא יכנסו למו״מ על ארצות הגירה, זולת על ארץ ישראל בלבד. בחנוכה תש״ב הודיע ויסליצני לרב ויסמנדל, כי עומדים מיד לבצע את גרוש יהדות סלובקיה אם לא יסתיים המו״מ בחיוב. בעתותי פסח תש״ב התחיל הגרוש ובתמוז תש״ב הגיעו ויסליצני והוכברג לידי הסכם עם הרב ויסמנדל להפסיק את גרוש יהודי סלובקיה תמורת חמשים אלף דולר. עם תשלום המחצית הראשונה יפסקו המשלוחים במשך שבעה שבועות עד תשלום המחצית השניה ואז תתבטל הגזירה לחלוטין והובטח עוד תשלום נוסף לשחד את שלטונות סלובקיה.

התנאי של הגרמנים היה שהכסף יגיע מחו״ל במטבע חוץ. לא כאן המקום לתאר באיזה מאמצים הצליחו ראשי קהלת החרדים בפרסבורג לגייס את עשרים וחמשה אלף דולר במזומן ולמסרם לידי הגרמנים תוך הוכחות מזויפות שאכן הכספים הגיעו מחו״ל. המשלוחים נפסקו וליהדות סלובקיה היתה הרוחה לאחר שששים אלף מבניה כבר הושמדו, בגלל סרובם של המוסדות בשוויץ להענות לפניות לפני תחילת הגירוש. בינתיים הגיעו מפולין פליטים שמסרו עדויות מסמרות שער על כבשני ההשמדה. התאריך של 15 לנובמבר 42 שנקבע לתשלום שלישי התקרב והפסקת המשלוחים, שהוכיחה כי אכן יתכן לבטל גזירות בשוחד, המריצו את הרב ויסמנדל ועמיתיו לפתוח מחדש במו״מ להצלת יהודי פולין.

התשובה הציונית…

שוב נשלחו שליחים מיוחדים נושאי מכתבים לשוויץ והפעם הגיעה תשובתו של סאלי מאיר בשם המוסדות הציונים לאמר:
א. סכום של חמשים אלף דולר הוא סכום גדול עבור מדינה קטנה כמו סלובקיה, והרי התקציב שקבלה אשתקד מהגיוינט היה רק בסך כמה אלפי דולר.
ב. המעשיות שאתם מספרים, שהשנה הזאת אתם צריכים כסף יותר והמכתבים שהוספתם מגולי פולין, ספורי מעשיות מוגזמות הם, כי זה הוא הרגלם של יהודי המזרח (אוסט-יודען) הדורשים תמיד רק כסף.
ג. בכלל אין כעת אפשרות חוקית לשלוח אפילו פרוטה אחת, כי הכסף של המוסדות נתרם מאמריקה ושם קיים אסור הוצאת כספים למדינות אויב ואין לנו רצון לעקוף חוקים״.

אם ירצה מאן דהוא להתנחם, שמא הרב ויסמנדל היה הוזה הזיות על אפשרות פדיון שבויים מידי הנאצים והסרוב משוויץ להעברת כספים לא הזיק למעשה, כדרך שלא היתה הענות החיובית יכולה להציל, תבא העובדה הבאה ותטפח על פני המתנחמים. כאשר בעזרתה של לשכת החרדים בבודפסט ומאמצים על אנושיים הצליח ועד ההצלה של הרב ויסמנדל בסלובקיה לסלק את התשלום השלישי הנוסף לא נגעו שוב לרעה במשך שלש שנים תמימות עד פסח שנת תש״ה בשלושים אלף יהודי סלובקיה שנותרו לפליטה. אל נשכח שהסכום של חמשים אלף דולר, שתמורתו הצילו שלשים אלף יהודים לתקופה של שלש שנים, הוא בערך המשכורת שמקבל מנהל בכיר של הגיוינט במשך שנה אחת בלבד. לא העדר כסף מנע את סאלי מאיר מלהעבירו לתעודתו, אלא העדר הרצון וההערכה לפקוח נפשות ישראל. והרב ויסמנדל נותן בטוי מוחשי לרחשי לבו:

״למה יתנו את הכסף הזה, שנצרך להם עתה כל כך לקנות בו כבשה חדשה או עז בן שנה ולבנות בעדו סהר חדש על קרקע חדשה שקנו ולמה יפזרו את הכסף הזה עתה על הקנין הזה של אלו הבהמות הזקנות, העומדות באותו דור הישן – שאינו שלהם״.

קשיחותם של נציגי הציונים בשוויץ גרמה לחדוש הגרושים מסלובקי׳ מכתבים שהוספתם מגולי פולין ספורי מעשיות מוגזמות הם (ממכתבו של סאלי מאיר נציג הציונים בשוויץ אל הרב ויסמנדל) סאלי מאיר נאמן לקו הצמרת הציונית כתב ההאשמה של הרב ויסמנדל, קבל לפני שנתים ימים [דאז] אשור מפתיע, ממקור בלתי צפוי. בשבועון הגרמני ״זי אונד ער״, המופיע בשוויץ, נתפרסמה סדרת מאמרים על נסיונות להצלת יהודי אירופה בדרך של מו״מ עם הגרמנים, מפרי עטם של כמה אישים שנהלו במישרין את המו״מ, בסדרת מאמרים הנושאת את הכותרת: ״היום מותר לי כבר לדבר״ והנקראים במתח נפשי, מלווים תצלומים של התרחשויות ותעודות מרעישים, משתתפים: הגוי השויצרי קורט טרימפי, שנשלח ע״י עסקני ההצלה של היהדות החרדית בשוויץ פעמים אין ספור לגרמניה לחלץ קבוצות יהודים או יחידים מפי הכבשנים. הקונסול השוויצרי, מחסידי אומות העולם, צ׳רלס לונץ, אשר פרש את חסותו על ששים אלף יהודים בבודפסט והצליח למלטם ממות בטוח. והיהודי יוסף מנדל אשר ביחד עם אחיו ג׳ורג׳ מנלו, המזכיר הראשי של הקונסוליה השוויצרית בסן סלודור, ציידו יהודים רבים בדרכונים של מדינת סן סלודור, ועמלו החל משנת תש״א עד סוף המלחמה ללא הרף, להציל לקוחים למות.

כחוט השני עובר שמו של סאלי מאיר לשמצה בכל סדרת המאמרים הזו ומצביעים עליו כעל אבן נגף, שבעטיה נכשלו מאמצים והזדמנויות להצלת רבבות. מר מנדל שעבר את כל ארצות הכבוש בבלקן, הגיע בתחילת שנת תש״א לשוויץ ומסר כעד ראיה את הזוועות שחוה במו עיניו. והנה כותב יוסף מנדל: ״האיש בעל הסמכות העליונה לעניני היהודים בשוויץ היה התעשיין מסנט גלן, סאלי מאיר. הוא נמנה על אלה שפקפקו באמתות דווחי, כיהודי גרמני, סרב להאמין כי עם תרבותי מובהק כמו העם הגרמני יהיה מסוגל לפשעים מעין אלו. הוא העביר את הקלח על עדותי שאינה אלא דו״ח זוועות מגמתי, וממילא גם לא התלהב לקראת כל תכניות העזרה וההצלה שנתרקמו במשך הזמן. עד סיום המלחמה היה הוא לחלוטין האדם הבלתי מתאים במקום הקובע. כך הפכה אישיותו של סאלי מאיר לדמות טראגית ביותר בתולדות מבצעי ההצלה שלנו. אמנם לא מבחינה חוקית, אולם מבחינה מוסרית, רובצת על שמו אשמת מותם של יהודים רבים״.

התכנית הראשונה שהגה מנדל היתה להעביר משלוחי תרופות, מלבושים ומזונות באמצעות הצלב האדום לארצות כיבוש. כדי למנוע הפרעות, הוחלט שמחצית המשלוחים יחולקו בין עניי הגויים. בחדשי שבט אדר תש״ב הצליחו לרכוש שמונה קרונות תרופות למטרה הנ״ל.

היוזמים פנו אל סאלי מאיר. ״סאלי מאיר לא רצה גם לשמוע על תכנית כזאת. הוא טען כי בנות הברית אסרו להגיש כל עזרה שהיא, גם בדרך עקיפין לגרמנים. במשך שנה שלימה נסינו להפעיל את תכנית הסיוע, עד שהגענו למסקנה כי בלעדי סאלי מאיר, ז.א. הגיוינט, לא נוכל להגשימה וסאלי מאיר עמד בתוקף על סרובו. וכך נאלצנו לותר.

מנדל כנראה לא ירד לסוף דעתו של סאלי מאיר ולא הבין, כי סרובו נבע מתוך שיטת הצמרת הציונית שלא לעקוף את חוקי המלחמה של בנות הברית וגם לא ללחוץ עליהן ולהטרידן, בנגוד למה שנהגו מלכי יון ויוגוסלביה וממשלת פולין הגולה למען בני עמם. מאיר גם נאמן לשיטת ההנהגה הציונית בשטח העלמת השואה מדעת הקהל. מנדל כותב על שני צעירים שהצליחו להמלט מאושויץ לסלובקיה, ערכו עדות מפורטת על המתרחש באושויץ, מקום שם נחנקו עד זמן בריחתם מליון ושש מאות אלף יהודים. את גביית העדות הזו נסח הרב ויסמנדל והעביר לבודפסט ומשם הוברחה ע״י פרופ׳ מנוליו לשוויץ.

סאלי מאיר התנגד לפרסם את הדו״ח הנ״ל ומנדל שוב אינו מבין על מה ולמה. יתכן ואילו היה מנדל נוכח בהרצאתו של יצחק גרינבוים, יו״ר ועד ההצלה לשעבר בארץ ישראל, היו נפקחות עיניו לתהות על קנקנם של פושעי השואה היהודים.

בנאומו בבית סוקולוב ביום ט״ז טבת שנת תשכ״ד, הסביר יצחק גרינבוים למה העלימו מנהיגי הישוב את פרשת השואה מהצבור. ״מי שבונה מולדת ונמצא בקרבות על קיום המולדת, רשאי לא לדעת ויש לו חובה אחרת, יותר גדולה״. אגב באותה הזדמנות פזר גרינבוים אימרת פנינה נוספת: ״כדאי היה להקריב עוד מליון יהודים בשביל מרד גיטו ורשה״.

אכן ראוים הדברים למי שאמרם, הוא אביו מגינו של הקאפו הנתעב, שבמו ידיו רצח יהודים באושביץ והונצח בשם פרוכטנבוים בספרו של הסופר ק. צטניק. אין כל ספק, כי סרובו של סאלי מאיר לפרסם את זוועותהנאצים לא נבע מתוך קלות דעת גרידא, אלא מאותה גישה עקרונית של המנהיגות הציונית שעליה דובר לעיל. יוסף מנדל לא התחשב בסרובו של מאיר ומסר את הדו״ח של הרב ויסמנדל לסוכנות הידיעות בשוויץ ועד מהרה פרצה סערה על דפי כל העתונות העולמית שפרסמה את הפרטים על המתחולל בתחום אושביץ, התקיימו הפגנות מחאה ברחבי תבל.

פרסום הזוועות בלבד,עצר את גלגלי מכונת ההשמדה מלכי אירופה פנו אל עוצר הונגריה הורטי לשים קץ בארצו לרדיפות היהודים. הנשיא רוזוולט, אשר בודאי, שרות הביון המעולה שלו, לא היה זקוק לקבל ידיעות על המתרחש בפולין מפי הרב ויסמנדל, נאלץ להפר את השתיקה וההתעלמות ושגר הודעה לידי סטיפן ווייז, נשיא הקונגרס היהודי העולמי וההסתדרות הציונית באמריקה (עמיתו לפשע ההעלמה) בה איים בנקמה ביום הדין על פושעי מלחמה. ממשלת הנאצים נאלצה להתגונן מול דעת הקהל העולמית הנסערת והיא פרסמה במצח נחושה הכחשה נמרצת לשמועות הזוועות, הכוזבות כביכול. התוצאה המעשית היתה, כי בהונגריה הופסקו משלוחי הגרוש לאושויץ. ראשי המדינה בהונגריה חששו שמא יצורפו לרשימת פושעי המלחמה.

שגריר שוויץ בבודפסט מר לונץ כותב במכתבו מיום 20 ליולי 44: ״בימים אלה הגיעו הנה עתוני שוויץ המתארים את הפשעים שבוצעו בהונגריה ביחס לאוכלוסיה היהודית. כמובן שבחוגים הממשלתיים כאן מתמרמרים מאד על שהידיעות האלה הוברחו למדינות ניטראליות ומשם מצאו דרכן לארצות האויב. התגובה היתה כפי שאפשר היה לצפות מראש, חזקה מאד. בימים אלו כל אחד מעונין להציל את עורו. משנתפרסם, כי עיני כל העולם צופות לרדיפות הבלתי אנושיות של יהודי הונגריה, שאל כל פקיד ממשלתי את עצמו כלום לא יתבע פעם על מעשיו לדין. המסקנה היתה כי לפתע הופסקו הגרושים, אפשר לקבוע, כי הודות לפרסום נמנעה השואה בעצומה״.

משאנו למדים לדעת את גודל הישע שהיה לפרסום מימדי ההשמדה, נוכל גם להעריך את עצמת הפשע של ההעלמה. במשך שנתיים ימים חלחלה וקדחה זעקתו של הרב ויסמנדל עד שפרצה את הסכר שהציבו ראשי הציונות למולה.

דור דור ופרנסיו

בהתאם לכלל שהצבנו לנו לסיים כל אחד ממאמרי הסדרה ״אני מאשים״ בהעלת סלון מהאור הגנוז במחשכי הגיטאות, תוצב נא בזה יד לאחד ממקדשי ה', שספק אם כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.

רי יוסף משה הבר היה פרנס בק״ק קאליש, מעסקניה המסורים של אגודת ישראל. כאשר גורשו יהודי קאליש בהמוניהם להשמדה ורק המסוגלים לעבודה נכלאו בסדנאות, נתמנה רי יוסף משה הבר הי״ד כמנהל עבודה. תפקידו היה לפקח על פריון וטיב התוצרת ולהעניש את המתרשלים. אולם כמו שוטרי בני ישראל במצרים, כן סרב גם הוא להעניש את המפגרים, והנוגשים הנאצים כילו בו את כל חמתם. חבריו היהודים בקשו ממנו לפחות להנחית מכות למראית עין, אולם אף שידע כי את חייו הוא קובע, טען שחלילה לו להיות בכלל רשע המרים יד על חברו. משהרגישו הנאצים בכך, דפקו את כפות ידיו במסמרים אל השולחן, הוא מת בענויים קשים ונשאר עד נשימתו האחרונה פרנס נאמן לבני קהלתו.